הספר הקצר נוקט עמדה בפולמוס על מבטא עברי שהתנהל בקהילת אמסטרדם. המחבר מגן על מחבר הספר אמרה צרופה. עברנו על הספר "מבלי מצוא בו שום עוול או שום ניצוץ מינות ח"ו". "בחור חמד יודע מבין ומשכיל הוא, ירא אלהים וסור מרע, בר אירין ובר אובהן, זהיר במצות קלות כבחמורות, ולא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, מה לו ולהאיש אשר עלה שמו על שפת המח"בלים האלה... אולי חשבו זאת החמורים הללו בעבור שהמחבר עוסק בחכמות ותשבורת והמדידה אשר כל יודעיהן כפעם בפעם יאמרו פלוס או מינוס???... מדוע לא ילכו על ארבע כשאר בהמות יער או על גחון כנחשים השרפים?" דומה כי <ins>המבקרים גינו את הלימוד מתוך אברבנאל וחובת הלבבות, והמחבר מתקומם נגד זה</ins>. "מי שמע כזאת החוצפה לקרוא למוד אברבנאל בשם מעשה מינות... אכן בוודאי לא למוד האברבנאל, ולא מבטא לה"ק, לא קנאת ה' צבאות, ולא חפץ האמת עוררם משנתם, אבל היטב חרה להם כי למד הבחור ספר חובת הלבבות בפני כל, ועל ידי זה כל איש יוכל להבין כי האנשים החטאים האלה אינם עושים כחובתם ועושים מלאכת ה' רמיה, לשונם חלקלקות ודברי חנופה ידברו והמה רכיל יהלוכו... נמשלו כבהמות נדמו. ע"כ חרה להם כי העיר ה' את רוח איש ישר ללמד לעם דעה להבין ולהשכיל". להגנת המבטא הספרדי מביא אסמכתאות רבניות.