ספר זמירות ישראל ב
חלק ראשון, חלק שלישי, חלק רביעי, ---
על תהליך הוצאת הספר כותב "המדפיס" שבתי מיאנוב בעמוד האחרון (תחת הכותרת "התנצלות המדפיס"):
"נא אל יאשימו אותי האישים הנכבדים אשר מלאם לבם לחתום על הספר הזה (זמירות ישראל), על אודות המשך זמן רב אשר עבר מיום החילותי להדפיסו עד עתה, לאמור נרפה אני ממלאכתי זאת או כיושב בטל או כפונה ועוסק במלאכה אחרת. ואף כי לא קבלתי ולקחתי שום מחיר מקודם, ואין להם עלי תלונות ממון, מ"מ לא אהבתי להיות בעיניהם כמתעתע שאינו עומד בדבורו. לכן הנה באתי עתה להנקות ולהשבע בחיי הכותב כי כל ישעי וכל חפצי רק למלאות העבודה הזאת אשר יקרה בעיני, ואין זה כי אם הטרחה הרבה מאד, אשר לא נהיתה כמוה בדפוס עברי מעולם, כאשר יבין כל משכיל במלאכת ההדפסה וסדור האותיות, היא האריכה למעניתה..."
אין אחרית דבר לספר. עם זאת, בעמוד האחרון ישנה "התנצלות המדפיס".
השיר בהקדמת הספר מופנה אל בני הזוג יורש, אשר אימצו את ברי"ל אל ביתם מגיל צעיר.
בחלק הראשון של זמירות ישראל, שראה אור שנה קודם לכן, נכתב בסוף הספר:
"לדעת שיש תחת ידי הסכמות וחרמות מכמה רבני הדור שלא ישיג את גבולי להדפיס הספר הזה... ומחמת קוצר הזמן לא אוכל להדפיסם עתה".
ההסכמות אכן נושאות תאריך מוקדם:
תקמ"ד.
שמו של אחד מנותני ההסכמה איננו ברור לגמרי, אך קרוב לוודאי רשום:
"הכ"ד הק' שמעי' לאנצבורג מברלין".
ההסכמות עוסקות במידה רבה ב"זכויות יוצרים" - באיסור להדפיס את הספר או חלקים ממנו בפרק זמן של עשר שנים.
מאחורי עמוד השער מוקדש עמוד להבעת תודה:
"זכרון תודה לכבוד אדוני מורי כאבי נדיב ויקר רוח נודע בשערים שמו כה"רר אהרן יורש יצ"ו ולכבוד זוגתו מורתי כאמי אשה חכמה מעשיה בשערים יהללו שמה מרת ריזל תחי' מאת בן משק ביתם יואל ברי"ל".
מיד לאחר מכן ישנו שיר בן כשלושה עמודים, המוקדש לאותו זוג. נאמר, בין היתר:
"קטן הייתי רך ועלם/ בן תשע.../צדקתכם אז עמדה לי/לקחתוני מבית אבי/הבאתוני חדריכם/...לחמכם אכלתי מימיכם שתיתי/ ... עוד נוח לא נחתם, עדי הדרך הבער/ במעגלי כל מדע יקר רוח ומבין/ בל אמעט מאישים, בל אבוש בשער/ בין חכמים כי-אלך חידותם להבין."
בעמוד האחרון לספר, חותם שבתי מיאנוב על "התנצלות המדפיס".
מודל הספר הינו זה של הביאור. אך נוסף גם פירוש קדום יותר, של ספורנו.
ר' צבי הירש מברלין, בהסכמתו, ציין כי שבתי מיאנוב, מי שהביא את הספר לדפוס ויזם ככל הנראה את הדפסת הספר, ביקש "לרות נפשות הצמאי' לדעת צחות ס' תהלי' בלשון העמי' אשר אנחנו חוסי' בצלם לדעת מה יעש ישראל להשיב חורפינו (?) דבר, השמים עלילות דברים בשנותם את טעם הס' הנ"ל לפי דרכם". על כן, הוא העתיק את תרגומו של מנדלסון "בגופין שלהם, לגופין שלנו".
בנו של ר' צבי הירש, ר' שאול לוין, שיבח בהסכמתו את מנדלסון על תרגומו, אך הוסיף הערה המעידה על קהל היעד שאליו ביקשו לפנות עורכי הספר: אמנם תרגומו של מנדלסון יקר לכל אדם, "אלא שאינו שוה לכל בני פולין ואשכנז בהיות רבים לא ידעו לקרות כתב העמים על כן התעורר האלוף התו' כ"ה שבתי במו' דוד מיאנוב לכתוב הפרוש ההוא בכתב אשורי..."
בולט תפקידו של שבתי מיאנוב. מן ההסכמות (וכן מדבריו בסוף הספר) עולה כי הוא זה שיזם את העתקת תרגומו של מנדלסון מאותיות לועזיות לאותיות עבריות, וייתכן שהוא גם זה שיזם את הוספת פירוש ספורנו, ואת הצבתו של הטקסט בעברית לצד התרגום בגרמנית (כמובן, בדומה לדגם הביאור).
עותק בספריה הלאומית